http://www.forum.vanleer.org.il/%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a6%d7%92/

עם הגב לקהל, ניסיתי למצוא נקודת איזון להישען עליה בעודי עומדת יחפה על כתם נוזל סמיך ושחור. מאחוריי ישב בעלי ליד המחשב שלו, עסוק בכתיבתו. במרחב צר שצבעו לבן נצחי עשיתי את ניסיוני הראשון בקפיצה בחבל, ובעקבותיו עוד ניסיון ועוד ניסיון… ועוד אחד. החבל נתקל בקירות ובתקרה הנצמדת אליי כמו שוט המצליף בגוף. הרעש התגבר ועמו נקישות המקלדת המחוברת לרמקול. השחור הותז לכל עבר. המרחב הוכתם ממנו לאט לאט על כל מה שהיה בו, כולל גופי. הכול קיבל צורה חדשה ונשא עמו את זיכרוני. זיכרון של פעילות רצופה וניסיונות הקפיצה הנמשכים… וכך גם הכתיבה… אולי עד היום הזה… שנינו נעלמנו מעיני הקהל כאשר נעמדנו מאחורי קיר שבו שני פתחים קטנים מולנו, שדרכם צפה בנו, בלי שהיה יכול לראות את המיצג במלואו. כאשר שפכתי את הצבע השחור המהול במים על הרצפה לפניי, נעמד צופה אחד ואולי שניים, ולפי התור התקדמו שאר הצופים בזה אחר זה כדי לצפות במיצג באופן חלקי, בגלל שדה ראייה צר, כמי שמציץ בסתר…הקהל חזר על הפעולה, כדי שיאסוף את הקטעים בדמיונו.

באותה עת רציתי למנוע מן הצופה לצפות במיצג שלם. רציתי להדגיש שאין ביכולתו להחליט היכן יעמוד ומתי ילך. בתחילת דרכי העסיקו אותי יחסיי עם הקהל והקשר של הקהל עם הפעולה האמנותית ועם האמן, שהרי הוא זה המכריע.

בשנת 2004, בתחילת דרכי המקצועית באמנות המיצג ובאמנות הגוף כבר כמעט מלאו ארבעים שנה לראשיתו של סגנון אמנות עכשווית זה, שהגיע לשיאו בשנות השבעים. המיצג ואמנות הגוף חוללו מהפכה. הם שברו את סייגי ההצגה המקובלים והמסורתיים, והנכיחו את הגוף על בשרו ודמו, בהדגישם את חשיבות הרעיון והתהליך האמנותי ולא את המוצר המסחרי. וכך, הגוף ומה שקורה לו לפני הקהל הפכו לנושא העיקרי, דרך ניסיונו מתעוררות שאלות ותהיות הנוגעות לעומקן של הפילוסופיה, האסתטיקה והאתיקה.

צילום מסך 2016‏.05‏.23 ב‏.09.38.18

מנאר זועבי, בין לבין (איני קורא) 2009 מיצג "קרן אל מעמל" לאמנות עכשווית, ירושלים צילום: עיסא פריג'

בעקבות שבירת הכללים נעשה כל מקום מתאים למיצג בהתאם לרצון האמן, והוא מוגדר בזמן אבל לא בהכרח ידוע מראש. המיצג יכול להימשך פרק זמן קצר או ארוך – על פי צרכיו המשתנים. מכאן אני חוזרת אל המיצג הראשון שלי,"In Between" ("בין לבין", 2004), אשר התחלתי לדבר עליו בראשיתו של טקסט זה. בזמן שרציתי להפוך את הלבן לשחור היה עליי להמשיך בפעולה עד להשגת אותה תוצאה, על מנת להשאיר את עקבות המיצג כעבודה אמנותית, כך שתהווה תיעוד למה שקרה באותו זמן ובאותו מקום. בכך הפך כל מה שבמרחב למיצב העומד בזכות עצמו, שמצביע על הפעולה שהתרחשה וחושף לפני הצופה מידע על אודותיו באמצעות עקבות של החומר וגם באמצעות וידיאו-ארט המנסח מחדש את המקום.

 

נאום המעלית – Elevator Speech

לאחר תקופה של עבודה על מיצבים גדולי ממדים ומגוונים בארץ ומחוצה לה חזרתי לאמנות הבמה פעם נוספת ובאופן אחר. כאשר לימדתי באוניברסיטת חיפה רציתי להתמודד עם הדרת השפה הערבית מן המרחב הציבורי. כך החלטתי ללמד את המרצה שלי, הדובר את השפה העברית, את שפתי הערבית בעודנו עומדים בתוך מעלית שקופה המהווה עורק ראשי בזירת חיי בית הספר לאמנות באוניברסיטה. לימדתי אותו כמה מילים וביטויים בערבית שבחרתי בקפידה, מילים דומות במשמעות ובצליל למקבילות להן בעברית. הדבר הזה התרחש בזמן שהמעלית עלתה וירדה שוב ושוב… במיצג הזה בחרתי לשדר את קולות שנינו במהלך ניסיון ההוראה של המילים דרך הרמקולים ברחבי הבניין. כך יצרתי מחדש את המציאות בתוך הבניין באמצעות נוכחות השפה הערבית, המודרת בכוונה תחילה מן המרחב הציבורי פה (במדינה). המונח Elevator Speech נלקח מתחום השיווק. הוא מתייחס לניסוח רעיון כך שיהיה אפשר לשווקו בזמן קצר במשך עליית ו/או ירידת המעלית. בתקווה שהצדדים יצאו מן המעלית עם הסכם. בעבודה שלי המעלית ממשיכה לנוע למעלה ולמטה בלי שאנו יוצאים ממנה לשום מקום, בזה התכוונתי להצביע על הימשכות הסכסוך הפוליטי של תושבי המקום הזה. וכך הדבר בטקסט שנכתב במיוחד עבור העבודה הזו:

עומדים שנינו בין שמים וארץ…
תלויים במעלית הנעה מעלה… ומטה…
מעלה… מטה…
שוב ושוב…
לא ימינה ולא שמאלה…
בין לבין… בשום מקום… המעלית עוצרת בין הקומות…
נכנסים האנשים ויוצאים…
הם נכנסים אל "המרחב שלנו"…
המרחב של כולנו….
לא?
האם זה המרחב שלהם?
שלנו?

 

על גבול הלבן- On The Edge of White

במיצג המשותף עם הרקדנית והכוריאוגרפית שאדן אבו אלעסל, שבו חברו יחד הריקוד והמיצג כשתי שפות בעלות ייחוד פלסטי שונה, בניתי במשך המיצג ולעיני הצופים מיצב מחוטים שחורים. יצירה זו חשפה בפני הקהל את מה שמאחורי הקלעים של בניית המיצבים שלי, אשר מתאפיינים בעבודה סיזיפית ממושכת… כך הופנו הזרקורים אל תהליך ההתהוות של פעולת הבנייה של המיצב, אשר לרוב קהל הצופים מפנים אותו בצורה חלקית באמצעות התוצר הסופי.

 

קדחת- Fever 

במסגרת אירוע האמנות הפלסטינית "קלנדיה בין-לאומי" השני אני יושבת בכיסא על הבמה, בשמלה לבנה צחה, מפנה את גבי אל הקהל. אני מתבוננת בגוף השוכב במיטה מולי, רועד, מכוסה בכיסוי לבן. הנוזל השחור מטפטף שוב מן הגוף ומן המיטה, מכתים הכול בשחור… ללא תנועה וחסרת אונים אני עוקבת אחרי המתרחש.

הטקסט שנלווה למיצג "קדחת" ומוצג לידו:

צללתי אל מעמקי הזיכרון, בו התקהל המון רב… עריצותו של הזיכרון הטביעה אותי, ברחתי ונקרעתי מגופי, עליתי גבוה מעל מיטתי ואז חזרתי לשבת לצדו וללוות אותו במסע שלו… רועד, רוטט, נוטף ולא מפסיק, מרטיב את הכול… מזיע ומטביע את הזמן, מגדיר את צורתו מחדש, מתוך טירוף חושיו משחרר אנחה רכה ושקטה. אנחה של קדחת נסתרת עולה מקפלי הסדין. אך בחוץ, הכול ממשיך כמנהגו, במקצב עליז, מוצף באור, עולה ומאפיל על קולי ועל ההד שלו, הולך ומתגבר, שווה נפש לדאגותיי… אדיש לכל חוץ מאשר לעצמו…

באמצעות הצגת חוויותיי השונות באמנות הבמה אני רואה בעיני רוחי את ניסיונותיי המתמשכים לעטות את תפקיד האמנית, שהיא אני, ואני יוצרת את הפעולה האמנותית כחלק בלתי נפרד מרחשי לבי היומיומיים בחיים. אני תמיד חוזרת אל הגוף כאמצעי לביטוי מה שגועש בתוכי. באמצעות הפעולה האמנותית גופי הופך לחבל הדוק הקושר בין המציאות לחומר, כעובר הבוקע מן הלא-מקום וחורג ממעגל הזמן… אני גם קשורה לשפה… שפתי הערבית, היא תמיד מנוסחת כטקסט, כקול, או כרמז. השפה בדיוק כמו הגוף משחקת תפקיד מיוחד בעל נוכחות במיצג, במטרה לחבר את האמנות והחיים עם זהותי האנושית.

צילום מסך 2016‏.05‏.23 ב‏.09.39.42חומה (קדחת), 2014, מיצג ומיצב  צילום: יעקב סבן

 

 

ינואר 2016

 


∗תרגם מערבית אריה גוס.

מנאר זועבי


מנאר זועבי היא אמנית מיצבים ווידיאו-ארט, אמנית מיצג ואוצרת, בעלת תואר מוסמך באמנות פלסטית, חיה ויוצרת בנצרת. מלמדת אמנות באוניברסיטת חיפה, במכללת בית ברל ובמוסדות נוספים. משנת 2000 היא משתתפת בתערוכות ובפסטיבלים בין-לאומיים. פעילה באמנות במרחב הציבורי.

הגב עם חשבון הפייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים