http://www.forum.vanleer.org.il/%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%9c%d7%a1%d7%98/

לו היה המהפכן מציב חיץ בין רעיונותיו למעשיו, הוא היה הופך לשחקן מומחה, המצטיין בכל תפקידיו.[1]

 

האמנות הפלסטית הפלסטינית נודעה מאז שנות השמונים של המאה העשרים (מתקופת האינתיפאדה ואילך) בהיותה אמצעי לייסוד שיח אמנותי מכונן וסגנון להפעלת תנועה אמנותית שבכוחה להשריש תודעה, מעשה וטכניקה, שבאמצעותם יעלו סגנונות אחדים, יצביעו על נוכחות האדם בתקופתו, ויתעדו את עברו ומורשתו מתוך הזדהות עם אדמתו ועם זהותו. בתחילת שנות התשעים צמחה קבוצת אמנים פלסטינים אשר אימצו את סגנון הקומדיה השחורה, האירונית, החובטת והלועגת, המצחיקה והגורמת לבכי בעת ובעונה אחת, או מה שאפשר לכנות "הטרגיקומדיה האמנותית". מטרתו של הסגנון הזה לחשוף את החברה במערומיה ולבחון את רמת התודעה של הציבור הנוכח: האם יש לו תודעה אמתית, תודעה איתנה הצופה אל העתיד או תודעה מעורפלת ומזויפת? אמנים אלה מפעילים טכניקות וכלים אמנותיים ואסתטיים, ובהם אירוניה וסאטירה, לעג, צחוק ובכי, כדי למתוח ביקורת על המציאות. בין חברי הקבוצה הזו נמצא למשל את אסד עזי, עאסם אבו שקרה, שריף ואכד, והאמן אשרף פואח'רי.

האמנים האלה בולטים בסתירה הבוטה בין ההתנהגות לערכים המקובלים, ומלווים את עבודותיהם האמנותיות בצחוק, השתטות, הבלים וחיקויים לעגניים כדי לערער את כל העקרונות שעליהם מושתתים המשטרים המדיניים המודרניים בכל הרמות והמישורים. הם מאמצים את הקומדיה השחורה בעבודותיהם כפילוסופיה הגותית טרגית, המוקיעה את האבסורד של המציאות, את הניהיליזם בחברה ואת הידרדרות הערכים האנושיים האציליים, ונאבקים באבסורד, בתבוסה ובכישלון. זו הקומדיה הארסית, האירונית, אשר באמצעותה החלו האמנים הפלסטינים והערבים להלל את הסטיות, ולהגזים בביטוין עד לדרגת הסוריאליזם והערפול ונטו לעשות זאת באמצעות קריקטורות, כמו נאג'י אל-עלי (1937–1987) ואומיה ג'וחא מפלסטין (נ' 1972), מוחי אלדין אללבאד ממצרים (1940–2010), מוחמד עבד אללטיף (נ' 1971) ואחרים. לעתים יבחרו בביטויים הנמוכים, ההמוניים והגסים ביותר, וינקטו ערבוב היסטרי מוזר בין סגנונות, אמנויות, זמנים ומקומות.[2] אחת הטכניקות האמנותיות שלהם היא כניסת האמן והאמנית עצמם, בגופם ובאישיותם, אל תוך מרחב היצירה ואל תחום מסגרתה על מנת להציג את הקומדיה השחורה. הסגנון הזה מתאפיין בהגזמה בתנועה ובתיאטרליות הביצוע המבוימת, בדגש על אבסורדיות בולטת ובוטה, המופיעה בצורתה הפשוטה ביותר כאשר נשים לובשות בגדי גברים וגברים מופיעים בתפקידי נשים, כך שקשה להבדיל בין שני המינים (למשל אצל אניסה אשקר, ראאידה סעאדה, שריף ואכד ופאטמה אבו רומי).

הקומדיה השחורה נמצאת בכל תחומי הספרות והיצירה: בספרות, בשירה, בקריקטורה, בתיאטרון, בקולנוע וכן גם באמנות הפלסטית. היצירות בתחומים האלה מגלמות השקפה אבסורדית פסימית המתבטאת בצחוק מטורף, היסטריה לא מודעת, טינה קשה כלפי נורמות השלטון והחברה, הערכים הפוליטיים והטאבו הפוליטי והחברה הפטריארכלית.[3] שפות האמנות האלה מותחות ביקורת על המציאות בכל מישוריה – המדיניים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. מטרתה של הקומדיה השחורה להציג את פגמיה הבולטים של המציאות ולחשוף את חסרונותיה הנסתרים, לחזות רגעים אפשריים בעתיד, וגם לעוות אותה דרך האסתטיקה. את סגנון הקומדיה השחורה הזה, האפוס הברכטיאני, אנו מוצאים בבירור במסגרת התיאטרון על כל מגמותיו – המתאר והמתעד, הניסויי והפוליטי – התיאטרון שבו מופיעים הביקורת הדיאלקטית והסגנון הסאטירי והסרקסטי, אבל המקושר למציאות בהבנה ובפרשנות. הקומדיה השחורה היא דרמה ריאליסטית דיאלקטית ביקורתית, המחברת בין הרציני להיתולי כדי לשנות את המציאות ולשחרר את האדם במישור התודעה, השכל והרגש.[4] המשורר הצרפתי אנדרה ברטון[5] הצביע על כך שהמונח "קומדיה שחורה", שלא הצליח להתקבע בשנות הארבעים של המאה העשרים, הסתנן מהר מאוד אל המילונים ומצא לו שם מקום של כבוד. מאז שנות החמישים הוא התרחב גם לתחומי הספרות והאמנויות כולן, כמו התיאטרון, הקולנוע והאמנות הפלסטית. לא חלף זמן רב והמושג התרחב אף מעבר לתחומי האמנות ופלש לחיי התרבות על כל היבטיהם – היצירתיים, הרעיוניים והיומיומיים.

הקומדיה השחורה שימשה גם את תנועות המחאה והמרי בעולם. הדורות החדשים אימצו אותה והפכו אותה לנשק להסרת המסווה מעל הרעיונות הריאקציוניים ולמאבק בתרבות הרשמית. ראוי בהחלט לציין שכמה מן המפגינים אשר מחו ברחוב הערבי בעת האביב המהפכני הניפו כרזות "אירוניה שחורה", הגם שהיו בעלות ממד פוליטי.[6] המצב במזרח התיכון, על המהפכות שבו, כמו מכתיב לאמנים תכתיבים אינטלקטואליים וחושיים דומים, וכל אמן עושה בהם שימוש על פי התמחותו: האמן הפלסטי הופך אותם ליצירה פלסטית, הסופר לטקסט, השחקן לתנועה והאדם שאינו אמן – להפגנות מחאה. כולם, כנהרות הנשפכים לאוקיאנוס אחד, מרכזים את סגנונות האמנים הערבים בצל האביב הערבי בסגנון סאטירי, שחור, כאינדיקציה לריאליזם ביקורתי, מטריאליזם דיאלקטי, הסתמכות על אבסורדים וסתירות, התנדנדות בין השונה לדומה, שילוב בין הנאה לשעמום, חיבור בין רצינות להומור, נטייה לניסויים ולהגזמה, ניגודים והבדלים, שבירת מוסכמות וסטייה מן התבניות הרווחות.[7] ואולי כל התרכובות האלה הן אשר עודדו את גני החיות ברצועת עזה להמציא תחבולות בניסיון למשוך מבקרים ולספק נחת רוח לתושבי הרצועה, בייחוד הילדים. בגן השעשועים "מרח לאנד" [ארץ האושר] בעיר עזה צפו המבקרים בשני חמורים שבעל הגן צבע בפסים שחורים, כך שנדמו לזברות מפוספסות. את התחבולה הזו המציא הצעיר נידאל אלברע'ותי, בנו של הבעלים. בגלל גודלה של הזברה והעלויות הגבוהות של הבאתה, הביא אלברע'ותי כמה חמורים לבנים וסימן עליהם קווים שחורים בדבק פלסטי, לפי הדוגמה שלמד מתצלומים של זברות. אחר כך צבע בצבע שיער את גבו של החמור ואת רגליו, וכך קיבל צורת זברה.[8] ועוד אנו מוצאים שעיתונאי פלסטיני אחד רכב על חמור אל מקום עבודתו במחאה על יוקר המחיה.[9]

וכך אנו רואים אמנים, ציירים, מעצבים, סופרים ושחקנים, אם פלסטינים ואם לאו, מתבטאים ויוצרים לעתים בסגנון עממי ולעתים בסגנון ריאליסטי, סמלי, אזוטרי או קריקטורי. לכל אמן סגנונו ודרכו המייחדים אותו, אבל המכנה המשותף הוא ללא ספק ביטוי הכאב והצער, והצגת בעיותיה של החברה שלהם בצורה מחויכת, כדי שהצופה יחליף את צערו ואת רגשותיו הטעונים ברגשות נעימים. עניינו של האמן הוא תמיד למצוא את הדבר שישכיח מהאדם את דאגותיו ויהפוך אותן לנעימות ורכות יותר ממה שהן נראות במציאות הפוליטית והחברתית. הלעג ביצירותיהם אינו לעג נאיבי החולף על פני חיצוניות הדברים. זה לעג המבטא עקיצות כאב עמוקות שבכוחן לגרום לשפתיים לחייך ולעיניים לדמוע בעת ובעונה אחת.

נאג'י אלעלי (1937–1987), עאסם אבו שקרה (1961–1990), אסד עזי (נ' 1955) ושריף ואכד (נ' 1964) הם כמה מן האמנים המשתמשים בסגנון הסאטירה בחלק מעבודותיהם. גם אשרף פואח'רי (נ' 1974) משתייך לקבוצת האמנים הזו: הרעיונות שבעבודותיו מסנוורים אותך והסמלים המוחשיים והנרמזים מפתיעים אותך – כמו חומרים ממוחזרים או סְפרות. בסגנונו השחור והאירוני הוא מבטא את מעורבותו במאבק היומיומי המתמשך, והסמלים שבעבודתו נוצרים במקצוענות שכלית ומציבים אותך לפני טקסט ספרותי או בית שיר הנטועים במקום, או מחזירים את מבטך באופן חזותי אל הסמלים שיצרה בעיית הקיום הפלסטיני. פואח'רי חוקר בעבודותיו את התפקיד החשוב של האמנות ואת הבלתי נמנע שבטקסט פרוזאי, אמנותי-פלסטי, פעיל ומשפיע, רצוף בהבדלים באשר להבעת טיעוניו האמנותיים ובכיוונים תרבותיים מגוונים, אשר גורמים לנמען לייחס אותם פעם לפלסטיני ופעם אחרת ליהודי, פעם אל הספרות הסאטירית ופעם אל אמנות המחאה. כך הוא מעניק לאמנות תפקיד מתחדש ומצמצם: להביע את רגשותיו השוכנים באישיותו מרובת הזהויות והתרבויות, הקוראת לאדם לדיבורים ודיאלוגים, ופונה לעולם דרך הסמלים והאפקטים האמנותיים שהוא מיטיב להשתמש בהם מבחינה נפשית ורעיונית. כך הוא מביא לידי תודעה משותפת הנובעת מן התודעה האישית של האמן, בהרמוניה, איזון וענווה, מתוך התחשבות בדעת האחר ובתחושותיו, למרות הפיצול והשסע בין התרבויות. הוא משגר אלינו רגשות שונים וסותרים בין החזון לקראת מחר טוב יותר לבין חוסר התקווה, בין הטקסטים של הסביבה התרבותית הפלסטינית לבין סמלים מסביבת התרבות הישראלית-יהודית, בין המצחיק למעציב, בין המחאה לבין הצורך הנואש של האדם לחיות בשלום.[10] לדעתי, הקושי אשר הניע את בעליו של גן החיות בעזה לצבוע את החמור כדי להביע את אמירתו ולהשיג את האינטרסים והשאיפות שלו הוא שהניע את האמן פואח'רי להרבות בהצגת החמור בעבודותיו. לעתים אנו רואים שהוא הופך את החמור על גבו, ממסמר אותו במסמרים, תופר אותו בחוט ומחט, מציב אותו על קני הרובים, הופך אותו לציוני, לישראלי, מייהד אותו, הופך אותו לערבי, לנקבה, לאמריקני, הוא מאלף אותו, מסרס אותו, מכסה אותו בחיות פרא, מפציץ אותו בפצצות, הופך אותו לארוטי, מטמיע אותו בתרבויות זרות, כובל אותו וכ'ו וכו'…

הביטוי האמנותי הזה של פואח'רי דומה למצב הקשה והקומי בגן החיות בעזה ונובע ממנו. זו ביקורת על שיטות כיבוש כמו מצור והרס. הן בעל גן החיות והן פואח'רי מבטאים את הטענה הזו בסגנון סאטירי הגורם לבכי ולצחוק כאחד: אנו צוחקים כאשר אנו רואים את החמור הלבן הצבוע בפסים שחורים, המחופש לזברה, וייתכן שנבכה ויתקוף אותנו צער רב לנוכח אמִתות שני הדברים, אמת האדם הנצור ואמת הזברה המזויפת הנצורה אף היא על ידי האדם. סצנת הזברה עצמה מביאה אותנו אל אחת מעבודותיו של פואח'רי, שבה חמור רגיל מידמה לזברה. אולי רצה האמן לעשות את חמורו למורד כמו הזברה, להזרים את האדרנלין בעורקיו כמו הזברה לנוכח הסכנות האורבות לה בספארי – אריות, צבועים ותנינים – כאילו לקח אותנו פואח'רי למסע וירטואלי אל ספארי החיים האנושיים.

לכידהאשרף פואח'רי, Camouflage II, 2012, הדפסה דיגיטלית על בד, גודל: 50/50


 

תרגם מערבית אריה גוס.

[1] فريد أبو شقره، 2014. المجموعة الشعريه، الطبعة الأولى، حيفا: دار رايه للنشر، ص 10.

[2] أحمد بلخيري، 2006م. معجم المصطلحات المسرحية، الطبعة الثانية، الدار البيضاء، مطبعة النجاح الجديدة، ص140.

[3] לקריאה נוספת ראו هشام شرابي، 1990، النَّقد الحضاري للمجتمع العربي في نهاية القرن العشرين، ط 1، بيروت: مركز دراسات الوحدة العربيَّة.

[4] לקריאה נוספת ראו د. جميل حمداوي، 2012، "نظرية الكوميديا السوداء في المسرح المغربي"، مؤسسة بابل للثقافة والاعلام (على الانترنت).

[5] אנדרה ברטון (André Burton): משורר צרפתי, מחלוצי הזרם הסוריאליסטי, "הסאטירה השחורה", שהחל ב-1939. ערך אנתולוגיה יחידה במינה בתולדות הספרות בשם אנתולוגיה של ההומור השחור [השם הוא Anthologie de l'humour noir, הוא יצא נגד עקרון הסאטירה במובנה ההיסטורי הרווח, שיש לה "מורשת" מיוחדת בספרות כל העמים.

[6] ראו לעיל הערה 4.

[7] שם.

[8]  منتدى الدوليّة، 2009، "حمار وحشيّ مزوّر في غزّة"، 9.10.2009 (على الانترنت).

[9] محمد أبو الربّ، 2012. "صحافي فلسطيني يحتجّ على الغلاء بركوب حمار إلى مقرّ جريدته"، جريدة أون لاين، (على الانترنت).

[10] לקריאה נוספת ראו فريد أبو شقره، 2015. يوميات حمار، القدس: متحف الفن الاسلامي.

 

פריד אבו שקרה


פריד אבו שקרה הוא אמן רב-תחומי, סופר, חוקר ואוצר, מרצה לאמנות במכללת אורנים ואוצר הגלריה לאמנות מודרנית בנצרת.

הגב עם חשבון הפייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים