לכידה
השערת "האובדן כאסתטיקה בלא מולדת" / אסד עזי
מאי 23, 2016
צילום מסך 2016‏.05‏.22 ב‏.13.15.02
ההפשטה במקרה הפלסטיני / אסמאעיל נאשף
מאי 23, 2016

נקודת אחיזה: אמנים ערבים ואמנות פלסטינית בתערוכות בפסטיבל "החג של החגים", ואדי ניסנאס, חיפה / טל בן צבי

צילום מסך 2016‏.05‏.22 ב‏.13.12.11
http://www.forum.vanleer.org.il/%d7%a0%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%99%d7%96%d7%94-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%a0/

פסטיבל "החג של החגים", הנערך מדי שנה בחודש דצמבר בוואדי ניסנאס שבחיפה, החל את דרכו בדצמבר 1993, אז חגגו שלוש הדתות כמעט במקביל את חג החנוכה, חג המולד והרמדאן. הפסטיבל, מייסודו של בית הגפן – מרכז תרבות ערבי יהודי ובשיתוף עיריית חיפה, נועד "לקדם ולטפח את הסובלנות והכבוד ההדדי באמצעות תרבות ואמנות".[1] לב לבו של הפסטיבל הוא תערוכה שבה שורה של אמנים מציגים את עבודותיהם. התערוכה הראשונה של "החג של החגים" השתרעה מחלל התצוגה של בית הגפן אל מדרגות האבן המובילות אל הוואדי ולאורך הרחובות הסובבים אותו. בשנת 1996 מונתה חנה קופלר לאצור את התערוכה והיא ניצחה על המלאכה עד שנת 2006; לתערוכה נלווה בכל שנה קטלוג ובו טקסט פרשני מקיף בערבית, בעברית ובאנגלית.[2] מסורת זו נמשכת עד היום, במשך 22 שנות פעילותו של הפסטיבל, והיא יצרה מרחב מוזיאלי מרשים בהיקפו.

כבר בתערוכה הראשונה שאצרה קופלר בלטה נוכחותם של אמנים ערבים. באותה תערוכה הציגו את עבודותיהם עבד עאבדי, איבראהים אל-נובאני, חסן חאטר, רנא בשארה, ג'מאל חסן, ג'ומאנה אמיל עבוד, אסד עזי, עאמר דרבאס ואחמד כנעאן.[3] בשום אירוע אמנותי אחר בשנות התשעים לא הוצגו עבודותיהם של אמנים ערבים רבים כל כך, בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל, בצירוף טקסטים בשפה הערבית ובמרחב המתואר באופן טבעי כמרחב קהילתי-חברתי ערבי.בקטלוג התערוכה הראשונה שאצרה, שתי וערב (1996), פתחה קופלר בדברים אלה:

העירוב האמנותי בפרויקט ואדי ניסנאס נובע מאופיו הבסיסי של המקום, על המרקם האנושי שבו, מרכיביו האורבניים והעניין החברתי שבו עוסק "בית הגפן" הצמוד אליו, כמרכז תרבות יהודי-ערבי. מפגש האמנות, המורכב מיסודות רבים – חומריים ורוחניים – מאפשר לאמנים המשתתפים בו להציב את יצירותיהם במסגרת פתוחה, הממחישה את הסרת החיץ בין מה שנתפס כאמנות אליטיסטית לבין אמנות פופוליסטית, בין אמירה אינטלקטואלית לביטוי אמנותי אתני, בין חומרים אציליים לחומרים "עניים", בין מרכז לשוליים ובין תפיסות עכשוויות לתפיסות מסורתיות, במטרה ליצור נקודות מפגש שתתחברנה בעין הצופה למארג ססגוני שבו ללא השתי אין לערב נקודת אחיזה.[4]

הוואדי עצמו היה נקודת האחיזה של התערוכה וכמה מהעבודות היו site specific, כלומר נוצרו במיוחד לתערוכה ותוכננו במיוחד למיקומן בוואדי. כך למשל, על רנא בשארה, אמנית בוגרת אוניברסיטת חיפה המתגוררת בתרשיחא, כתבה קופלר כי היא:

הניבה הפעם מיצב שתוכנן במיוחד למוקד ספציפי בוואדי. "צעקת הוואדי" של רנא היא אמירה חברתית-פוליטית המתייחסת לשכונה כוואדי ניסנאס או ואדי סליב שבהן נהרסו ונאטמו בתים במהלך השנים, כבשכונות אחרות בחיפה שבהן טופחה בעבר תפארת הארכיטקטורה הערבית. מחאתה של רנא פורצת מקיר בודד, שריד של בית עתיק שנהרס, אשר ניתן עדיין לזהות בו את שכבות הצבע המקולפות. הקיר כוסה כולו ברדי-מייד אורגני – עלי צבר בשרניים, שכמו "נתפרו" עליו כקישוט או כגדר חיה. בין עלי הצבר (שהפכו לסמלו של הכפר הערבי) שולבו שברי המרצפות המצוירות שנותרו בשטח, עדות זעומה לבית שעמד שם פעם ולהמיית החיים שרחשה בו.[5]

הטקסט של קופלר מציג את האובייקטים המרכיבים את האיקונוגרפיה הפלסטינית: מצבות, בתים הרוסים, מרצפות מצוירות, שיח צבר ועצי זית. עבד עאבדי, אמן תושב חיפה שהציג את עבודתו באותה תערוכה ב-1996, קשר בריאיון שנערך עמו בין נקודת האחיזה של הוואדי למציאות החיים הפלסטינית:

אני, כחבר בוועדת ההיגוי של משרד השיכון והבינוי לשיקום הוואדי, מעורב באופן אינטגרלי עם הסביבה וחושש מיום שבו יעלה בולדוזר ויהרוס מבלי להשאיר עקבות את המקום שבו גדלתי, מקום המשקף מציאות ועולם שמבטא אותנו. לצערנו יש יותר מדי דוגמאות של שכונות וגם כפרים שנמחקו מסיבות פוליטיות אחרי 48', והרס לא מובן בחיפה אפילו בעשור האחרון – ההרס של שכונת ואדי סאליב.[6]

עבודה נוספת שהוצגה בתערוכה ועסקה בבית הפלסטיני היא מיצב של ג'ומאנה אמיל עבוד שכלל צילומים, רישומים ואובייקטים. קופלר תיארה את המיצב כך: "עבוד, שחזרה לכפר ילדותה שפרעם, לאחר שהות ארוכה בקנדה, מגלה מחדש את קסם הנשיות שבבית המזרחי ומתחברת אליו באמצעות מוטיבים קישוטיים וקטעי זכרונות. היא משתמשת בנופי ילדות, במקטע אורנמנטיקה בעלי אופי מקומי […]".[7]

הבית בשפרעם מזוהה בטקסט זה כבית מזרחי בעל מאפיינים מקומיים. שנתיים לאחר מכן, ב-1998, דימויים אלה והבית בשפרעם היו למוקד של תערוכה שאצרתי בגלריה היינריך בל. בטקסט התערוכה ג'ומאנה אמיל עבוד מתייחסת לדימויים אלה כמולדת אבודה, המאפשרים  הכרה והתוודעות לתרבות הפלסטינית.[8]

בשיח העוסק בעבודות של אמנים ערבים חל שינוי בשנות התשעים, שעיקרו המעבר לשיח פרשני פלסטיני. דוגמה מובהקת לכך מצויה בתערוכה נוספת במסגרת "החג של החגים", תום 2000, שאצרה קופלר ב-1999 ובה הציג אחמד כנעאן את עבודתו "נוכח נפקד" (טכניקה מעורבת, 1988). העיתונאית הילה שקולניק תיארה את העבודה כך:

הבית של אחמד כנעאן הוא כלוב תלוי על בלימה, שמחוברים אליו מפתחות גדולים. בכך יש דואליות של בית-כלא מצד אחד ואפשרות להיכנס לכל דורש מצד שני. הבית הזה, למרות שברים של אריחים אוריינטאליים מצוירים, הוא ביתו של אף אחד, בית שהופקר, שנפרץ, שתושביו עזבו אותו או גורשו ממנו, שאף אחד לא רוצה אותו לעצמו.[9]

כנעאן צירף לעבודתו זו קטע מפואמה של מחמוד דרוויש המסכם את ההתייחסות הערכית לבית:

"כאן בערב האחרון נתרפק על ההרים המכותרים עננים: כיבוש וכיבוש נגד וזמן קדום יסגיר לזמן החדש הזה את מפתחות דלתותינו היכנסו, אתם הכובשים, אל ביתנו ושתו את יננו […] התה שלנו ירוק חם ושתוהו, ובוטנינו טריים, אכלום, והמיטות ירוקות מעץ ארז, התמכרו איפה לשינה אחרי המצור הארוך הזה והירדמו על נוצות חלומותינו […]"[10]

הציטוט של מחמוד דרוויש ממקם את נקודת האחיזה של העבודה בוואדי ניסנאס, אולם לאו דווקא כמרחב יהודי-ערבי אלא כמרחב פלסטיני בעיקרו. הנושא של נוכחים נפקדים נמצא במרכז השיח הפוליטי הפלסטיני והאמן מציב זאת כתמה מרכזית בעבודתו. נקודת האחיזה של העבודה שולחת שורשים לדרוויש, הסופר הפלסטיני הקנוני ביותר, ומציבה את הטקסט במרחב הציבורי כהתרסה.

ראשית פעילות "החג של החגים" בבית הגפן לפני כ-22 שנה סימנה את הופעתם של תערוכות וחללי תצוגה הפותחים פתח למרחבי שיח חדשים, כאלה המאפשרים הצגה של אמנות פלסטינית עכשווית הנוצרת בישראל. האמנים שהציגו בתערוכות "החג של החגים" הפכו במשך השנים לנציגיה הבולטים ביותר של האמנות הפלסטינית. עבודותיהם זכו בעשור האחרון להתעניינות חסרת תקדים בשדה האמנות הבינלאומי.

האמנים הפלסטינים האלה, בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל, פועלים במערכת רב-תרבותית שבה הם חלק מתרבות של מיעוט לאומי; כך הם קשורים קשר מרובה-פנים הן לתרבות של הלאום הפלסטיני הן לשדה האמנות בישראל. עבודותיהם פונות הן לשדה האמנות הישראלי והן לשדה האמנות הפלסטיני, על קהלי היעד שלהם ועל הגורמים המוסדיים שלהם – אוצרים, מבקרי אמנות, אספנים, מוזיאונים, גלריות ובתי ספר לאמנות.

לכידהאחמד כנעאן, נתיב הקפה. צילום: רוני קורן, 2005
כל הזכויות שמורות לבית הגפן, מרכז תרבות ערבי יהודי

בריאיון שערכה דנה גילרמן עם חנה קופלר בשנת 2004, לקראת 11 שנים לתערוכה, ציינה גילרמן כי קופלר כלל אינה רואה את עצמה כאוצרת של התערוכה וכמי שנמדדת באיכות הפרטים שבה ובתיאוריות הנלוות לה. "נכון יותר לקרוא למה שאני עושה עבודת איסוף, שבסופה אני רוקמת את הדברים ביחד כדי להצליח לעשות את זה נכון בתוך סביבת המגורים", אמרה קופלר. "זו תערוכת רבת משתתפים, רב דורית ורבת פנים, והסקאלה היא מפולקלור וקיטש ועד לאמנות מושגית – עם כל מה שבאמצע".[11]

עוד אמרה קופלר, לאור הצלחת הפסטיבל, כי "האירוע הזה הוא הזדמנות לאמנים המעוניינים להתמודד עם פיסול חוצות […] אולם גם הרעיון של דו קיום שעומד מאחורי הפסטיבל הזה מושך אותם". אלא שלדברי גילרמן, גם קופלר עצמה, כמו רבים אחרים, מתייחסת בספקנות למושג "דו קיום" שמלווה את הפסטיבל מאז היווסדו. "עזבי את הדו קיום, אני לא אוהבת את המושג הזה", אמרה. "הייתי מחליפה את הכותרת של דו קיום בקיום. פשוט בקיום".

הקיום עצמו, סביבת המגורים עצמה, אם כן, היא נקודת האחיזה הממשית והיומיומית שסביבה מתקיימות העבודות. במובן זה השיח הביקורתי של קופלר הוא שיח שמאפשר הפגנת נוכחות; זוהי פעולה אוצרותית המאפשרת פלטפורמה, במה או מרחב תצוגה שעליהם יכולים להתקיים כמה סוגי שיח זה לצד זה.

הפגנת נוכחות במרחב הציבורי היא פרקטיקה ביקורתית, טוענת אריאלה אזולאי בספרה אימון לאמנות: ביקורת הכלכלה המוזיאלית.[12] אזולאי מציינת כי הפגנת הנוכחות מסרבת לספק לשדה האמנות את טעם קיומו, כלומר את יצירת האמנות, וכי מדובר בפרקטיקה שונה לסימון של זהות במרחב הציבורי אשר עיקר המאמץ בה הוא "לחורר חורים בסיפור ההגמוני".[13] תיאור זה תואם את הנוכחות ואת היצירה האמנותית של אמנים ערבים הפועלים במסגרת התערוכה "החג של החגים" ב-22 השנים האחרונות.

ואדי ניסנאס עצמו כשכונה ערבית, לצד יצירות האמנות שתוארו כאן ומערכי הפרשנות הנלווים להם – כל אלה מאפשרים לפוליטיקה של זהויות להתממש ולפעול במרחבי שיח ביקורתיים ופוליטיים המאתגרים את הממסד האמנותי.

הנוכחות הפלסטינית בוואדי זכתה לחיזוק משמעותי כאשר הנהלת בית הגפן יזמה והובילה את פרויקט "דרך השיר" – מסלולי שירה שהותוו בוואדי ניסנאס ובהם הוצגו שירים של חנא אבו חנא, סמי מיכאל, אמיל חביבי ורבים אחרים. בקטלוג התערוכה משנת 2005 נכתב על אמיל חביבי:

אמיל חביבי המנוח היה פובליציסט, מדינאי, מנהיג ובן נאמן לעמו הפלסטיני, אוהב גדול של עיר מולדתו חיפה. יצירתו של חביבי, אשר פתחה צוהר לחוויה הפלסטינית בכלל ובתוך ישראל בפרט, שזורה בתיאורים של המקום שבו הוא חי, ובמיוחד מחוברת לעיר הולדתו חיפה, שבה בחר להיטמן אחרי מותו. את יחסו הרגשי והפוליטי כלפי חיפה סיכם אולי בכתובת שציווה לחרוט על מצבתו "נשארתי בחיפה".[14]

מיקומן של היצירות במרחב ספרותי עשיר בשפה הערבית (לצד תרגום לעברית) מרחיב את מערך הפרשנות שלהן ומציב אותן כחלק מתרבות פלסטינית רחבה ועשירה. במובן זה, התרבות החזותית הנוצרת שוב ושוב בתערוכה בוואדי וייצוגה במרחב הציבורי הם ביטוי של נרטיב מקביל, מתחרה להיגיון הלאומי, נרטיב אלטרנטיבי שלעתים אף חותר תחת זה ההגמוני. אף שהאמנות הישראלית העכשווית פועלת עדיין ברובה במסגרת הבלעדית של השיח העברי וההיגיון הלאומי, פעילות זו – "קיום", כפי שהגדירה אותה קופלר – מקנה את האפשרות לפעול באופן ביקורתי בתוך וכנגד מסגרות אלה.

הפוליטיזציה של הנוכחות האמנותית, על ההיסטוריות המלוות אותה, מאפשרת הכרה בזהות האמנים ואף מקשה את מחיקתה של נוכחות זו במסגרת מערכי השיח והפרשנות האמנותיים של התקופה. תערוכות "החג של החגים" יצרו נוכחות מתמשכת של תרבות ערבית-פלסטינית במרחב הציבורי. נוכחות זו היא נקודת אחיזה שמשמעותה תביעה לנוכחות קבע של הקהילתי-חברתי-תרבותי בתוך מרחב לאומי הגמוני, וזאת על פני השטח, לאור יום, ולא בבחינת עמדה מחתרתית או שולית של שִכחה והשכחה.

 


[1] מתוך אתר "החג של החגים", http://haifahag.com/Pages.aspx?pageID=2.

[2] עם הקטלוגים שערכה חנה קופלר, בהוצאת בית הגפן – מרכז תרבות ערבי יהודי, נמנים: מרחב מחיה, תערוכת האמנים הערבית הארצית (2000); ילדים, החג של החגים (2001); טבע דומם, חודש התרבות והספר הערבי (2002); אור וצל, חודש התרבות והספר הערבי (2004); זירת משחק: החג של החגים (2005)

[3] אלה הציגו לצד האמנים עפרה צימבליסטה, רן הררי, אריאלה ורטהיימר, מרטין אגמון, שולי נחשון, דורון איליה, תמר שחורי, אברהם אילת, ג'ון רירדון, נדיה לייבמן, שולי נחשון, רונן לייבמן, רונן ישראלסקי, קובי הראל, גדעון גכטמן, ז'אק ז'אנו, אלי רן, נורית צדרבוים, שמואל פאר, בלו-סמיון פיינרו, אלדד רפאלי ומיקי קרצמן.

[4] חנה קופלר, 1996. שתי וערב, חיפה: בית הגפן.

[5] שם.

[6] אורה ברפמן, 1996. "תבנית נוף מולדתם", כלבו – שבועון חיפה, 13.12.1996. על עבודתו של עבד עאבדי ראו בהרחבה: טל בן צבי, 2010. עבד עאבדי, רטרוספקטיבה, 50 שנות יצירה, הוצאת גלריה לאמנות אום אל פחם.

[7] ראו הערה 4 לעיל.

[8] על התערוכה של ג'ומאנה אמיל עבוד ראו בהרחבה בקטלוג: טל בן צבי, 2000. מזרח תיכון חדש – 11 תערוכות יחיד בגלריה קרן היינריך בל, תל אביב-יפו, עמותת הגר.

[9] הילה שקוליניק, "אמירה בוואדי", 1999. כלבו – שבועון חיפה, 8.1.1999.

[10] מחמוד דרוויש, "הערב האחרון על האדמה הזאת", "في المساء الاخير على هذه الأرض"، أحد عشر كوكباً، دار الجديد، 1993، ط.3، ص. 9.

[11] דנה גילרמן, 2004. "אפילו העליבות נראית מפתה", הארץ, 9.12.2004, עמוד ד3.

[12] אריאלה אזולאי, 1999. אימון לאמנות: ביקורת הכלכלה המוזיאלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 163.

[13] שם, עמ' 164.

[14] סיהאם דאוד, 2005. זירת משחק: החג של החגים (עורכת: חנה קופלר), חיפה: בית הגפן.

ד״ר טל בן צבי



ד"ר טל בן צבי היא מרצה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים. אוצרת עצמאית וחוקרת תרבות.

הגב עם חשבון הפייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים